הבלוג הזה התמהמה במחשב מאז 2010 וכעת לקראת תקופת החגים נראה שהיגיע זמנו להתפרסם
הניגון היה אז כל הזמן באויר.
לקראת החגים אבא לא הפסיק לשיר את פיוטי ראש השנה ויום הכיפורים(זכר את כולם על פה, כמו את כל התפילות).
חיים כליפא שכננו בקומה למעלה, שהיה ש"צ בימים נוראים התאמן בקריאת התפילה ותקיעה בשופר בכל הזדמנות.
הניגון היה באויר.
גם אני , היום כמו אבא בזמנו, כשמתקרבים ימים נוראים מתחיל להמהם ולשיר פיוטים של ראש השנה ויום כיפור. בלתי נישלט.
תוך כדי המהום אני בודק כמה אני זוכר בעל פה מניגוני החגים כפי שהיכרתי אותם בשנים ההן כשהייתי הולך עם אבא לבית הכנסת. כבר הרבה שנים שאני מתפלל בנוסחים אחרים ובכל זאת הניגון והנוסח ,גירסא דינקותא נשמרו בלב ולא נשכחו וגם בבית הכנסת אני מזמזם אותו בליבי בעת שפי מפיק את הניגון המקומי המקובל.
הניגון מציף את הזכרונות ומגלגל דימעה קטנה של געגוע במורד הלחי.
לקראת ימים נוראים קדחת פעילות. אמא מרכזת את הניקיונות והבישולים, אבל לא רק. למרות המסורת הנקוטה בידה שנים רבות וידאה עם אבא מחדש איזה "ברכות" יאמרו בערב ראש השנה -זהירות מונעת אסון - ואם אמנם יש לה את כל המצרכים להכנתם. לא חסכה בשיחות ארוכות עם אחותה האהובה פורטונה, להבטיח שהשנה (כמו כל שנה) יעשו איתנו את החג.
גם לשכנע את לאה (בת אחיה היתומה) לחגוג איתנו ביחד היה ענין לא פשוט. אמא גייסה את כל כישרונה לרבות בכי מר נסיעות שיכנוע לתל אביב (באוטובוס). אמא גם הרגישה אחראית לכך שקרובי משפחה (עד היום לא ברור אם אלה חברים קרובים או קישרי דם של ממש) לא ישארו בחג לבדם. שיחות רכילות זהירות היו כלי מרכזי באיסוף המודיעין שתוצאותיו נודעו בעת עריכת השולחן ומשיכת עוד ועוד כיסאות משכנים שנסעו.
משנסגרו הענינים האלה עסקה בארגון בגדי חג לעצמה ולילדים. בדר"כ מדובר בתוספות שתפרה לשמלות שלכאורה יצאו מהמחזור ונשמרו לאירועים כאלה.
קניות. על זה כמו תמיד אבא אחראי. לפעמים מוקדם בבוקר ולפעמים אחה"צ מסתער על השוק במחנה יהודה. הרבה פעמים לקח אותי איתו כדי שאלמד לקנות "בתבונה", מילה אהובה עליו במיוחד. כמובן שחלק מהתבונה הייתה נשיאת הסלים. ימים אחרים היו. ראשית הלכנו מקצה השוק ועד סופו כדי שנדע את המחירים ונראה איפה הסחורה טובה/זולה יותר (על פי התקופה). בדרך חזרה התחילו הקניות והפגנת כישורי המו"מ. בנות דודינו - ולא רק הן - ישבו על הריצפה בפינות שונות ומכרו חבילות של פטרוזיליה ,מנגולד וכרישה(בלשון העדה פרישי, פאזי ופראסה). מו"מ קולני סגר את המחיר בין חמש לשבע אגורות לחבילה(חמישה גרוש או שילינג כפי שעוד אמרו אז). מו"מ מוצלח חייב שליטה בערבית, ספניולית עברית ואידיש הרמת קול, פרצוף נעלב וחיוך רחב. אני בדר"כ התכווצתי ליד הסלים שבגיל מסויים עוד היו גבוהים ממני מפני הבושה של ויכוח על גרוש וחצי גרוש. עוד קנינו קרפיונים שנוקו בחופזה ,נעטפו בנייר עיתון ואבא עוד הצליח לקבל ביצי דגים (בוטרכו בלשונינו) כסימן של קרבה וכבוד. עוד ביקרנו גם בחנות הגבינות והדגים המלוחים של קנטי. היום היו קוראים לזה מעדניה. אז מכרו שם את הסחורה הכי זולה. בפתח החנות הזו כך למדתי צנעלאת הזכרונות של אבא וקנטי ישב סבי חיים ם תרבוש תורכי ומחרוזת וגלגל את השעות על כוס קהווה.
כעת, על פי המצב הכלכלי או שגררנו את הסלים הכבדים עד לקוו 5 וירדנו כ 800 מטר מהבית או שפשוט הלכנו ברגל כשעה עד הבית. בדרך חזרה כבר התכוננו לקבל את גערותיה של אמא על פריטים שנשכחו ,פריטים שמי צריך אותם וכמויות מופרזות שאין מה לעשות איתם. הכל באהבה גדולה.
נושא נכבד נוסף היה רכישת מקום בבית הכנסת. נושא טעון במיוחד. משהו עקרוני. וכידוע עקרונות זה מה שאבא מאד אהב. מה פתאום לשלם? יהודי יבוא ויתפלל. כך היה תמיד. אם אין מקום שיעמוד בחוץ. רוצה מקום שיבוא מוקדם - כמונו. כמובן שהיה גם ענין התשלום הלא מבוטל, אך לא רק. ברבות הימים הבנתי. הגאווה (בית כנסת של ס"ט-תים). איכות המקום כגובה התשלום ואת זה אי אפשר להסתיר עם תוספת לשמלה.
עוד משהו שאבא נהג לדאוג לו לפני החגים היה ענין הנעליים החדשות לילדים. היה מביא נעליים חדשות למדידה (קשרים עם הסנדלר בשוק מחנה יהודה) על פי טעמו. לאמא הייתה זכות וטו שנוצלה לא מעט וחסכה מאיתנו מידי פעם קיתונות של לעג.
בשנים הראשונות הלכנו לבית הכנסת ברחוב אוסישקין - מסורת עוד מהימים שגרנו ברחוב הטורים במחנה יהודה. אבא שלי, איש של עקרונות, לא הסכים לגישה של גבאי בית הכנסת באוסישקין שגרס שהילדים מפריעים ויש להרחיקם. ויכוח קולני בערב ראש השנה כשהייתי בן חמש כמדומני, סיים את הקריירה שלנו שם. כל עתיד, גם של בית כנסת הוא בילדים וזהו. עברנו להתפלל בבית הכנסת המתיבת"א הגדולה.
הדרך לבית הכנסת התנהלה בצעידה חרישית, ברכות חג שמח ורכילות מחנכת - זה פרופסור..וזה עשיר גדול תראה בכמה יקנה המצוות.
בדרך גם חודדו הכללים של מה מותר ומה אסור בבית הכנסת : רגל על רגל - אסור, לדבר בזמן התפילה - אסור (למבוגרים מותר קצת), "הנחת" סיום התפילה לילד יציאה אחרי "כתר" , אפשר לצאת לנוח בזמן קריאת התורה - אחרי שנים הסתבר שזה היה הטריק שלא לעלות לתורה כדי להמנע מתרומה כשהפרוטה אינה מצויה למעט בארועי אזכרות מיוחדים .
מסורת הייתה עמידה ליד הארון הפתוח בכל נידרי, לנשק הפרוכת, להושיט את ציצית הטלית ולא לגעת כדי לנשק.
סעודת ערב ראש השנה החגיגית זכורה לטוב והמסורת נמשכת עד היום גם בחלק של ה"ברכות" ובהזמנת חברים ומשפחה כמו שאמא תמיד אמרה "יש מספיק לכולם - אל תדאג".
יום כיפור זה כבר ענין אחר רציני במיוחד ולנו הצעירים מלווה בסוגיות "קשות" ובמבחנים לא פשוטים.
בראש כל הנושאים עמד ענין הצום. התחילה ההתמודדות הפנימית- נצום/לא נצום? כמה שעות נצום? חשיבות עליונה נודעה לברור עמדת החברים - אילן,יוסי גיורא ויואל (הבן של השכן) באשר לביצוע הצום. אם בכלל, כמה זמן וכמה זמן צמו בשנה שעברה.
מעמיק לא פחות היה הדיון מה מותר לעשות בזמן הצום שאינו פוגע בצום. טיפת מיים מרחיצת פנים שנחתה על השפתיים ולא נבלעה - נחשב או לא ? בכלל מותר לשטוף פנים?
על מדרגות הבית בחרל"פ 34 התנהלו הויכוחים הנוקבים לפגיעה בצום בשל גרעין אחד של חמניה וגם הנזק לבריאות הילדים מאי שתיית מים.
כשחזרנו לתפילת ערבית וכל נידרי בדקנו איש לחברו את צבע הלשון. מי שלשונו לבנה - לא צם.
במוצאי כיפור אחרי סעודה מפסקת שכללה את הלחם וזעתר כפתיחה (נמשך עד היום) , רוצים / לא רוצים מבקרים אצל הדודה סניורה והדוד מורנו מיוחס מקבלים הרצאות על חוכמתם ועל הקשר המשפחתי.
הניגון היה אז כל הזמן באויר.
לקראת החגים אבא לא הפסיק לשיר את פיוטי ראש השנה ויום הכיפורים(זכר את כולם על פה, כמו את כל התפילות).
חיים כליפא שכננו בקומה למעלה, שהיה ש"צ בימים נוראים התאמן בקריאת התפילה ותקיעה בשופר בכל הזדמנות.
הניגון היה באויר.
גם אני , היום כמו אבא בזמנו, כשמתקרבים ימים נוראים מתחיל להמהם ולשיר פיוטים של ראש השנה ויום כיפור. בלתי נישלט.
תוך כדי המהום אני בודק כמה אני זוכר בעל פה מניגוני החגים כפי שהיכרתי אותם בשנים ההן כשהייתי הולך עם אבא לבית הכנסת. כבר הרבה שנים שאני מתפלל בנוסחים אחרים ובכל זאת הניגון והנוסח ,גירסא דינקותא נשמרו בלב ולא נשכחו וגם בבית הכנסת אני מזמזם אותו בליבי בעת שפי מפיק את הניגון המקומי המקובל.
הניגון מציף את הזכרונות ומגלגל דימעה קטנה של געגוע במורד הלחי.
לקראת ימים נוראים קדחת פעילות. אמא מרכזת את הניקיונות והבישולים, אבל לא רק. למרות המסורת הנקוטה בידה שנים רבות וידאה עם אבא מחדש איזה "ברכות" יאמרו בערב ראש השנה -זהירות מונעת אסון - ואם אמנם יש לה את כל המצרכים להכנתם. לא חסכה בשיחות ארוכות עם אחותה האהובה פורטונה, להבטיח שהשנה (כמו כל שנה) יעשו איתנו את החג.
גם לשכנע את לאה (בת אחיה היתומה) לחגוג איתנו ביחד היה ענין לא פשוט. אמא גייסה את כל כישרונה לרבות בכי מר נסיעות שיכנוע לתל אביב (באוטובוס). אמא גם הרגישה אחראית לכך שקרובי משפחה (עד היום לא ברור אם אלה חברים קרובים או קישרי דם של ממש) לא ישארו בחג לבדם. שיחות רכילות זהירות היו כלי מרכזי באיסוף המודיעין שתוצאותיו נודעו בעת עריכת השולחן ומשיכת עוד ועוד כיסאות משכנים שנסעו.
משנסגרו הענינים האלה עסקה בארגון בגדי חג לעצמה ולילדים. בדר"כ מדובר בתוספות שתפרה לשמלות שלכאורה יצאו מהמחזור ונשמרו לאירועים כאלה.
קניות. על זה כמו תמיד אבא אחראי. לפעמים מוקדם בבוקר ולפעמים אחה"צ מסתער על השוק במחנה יהודה. הרבה פעמים לקח אותי איתו כדי שאלמד לקנות "בתבונה", מילה אהובה עליו במיוחד. כמובן שחלק מהתבונה הייתה נשיאת הסלים. ימים אחרים היו. ראשית הלכנו מקצה השוק ועד סופו כדי שנדע את המחירים ונראה איפה הסחורה טובה/זולה יותר (על פי התקופה). בדרך חזרה התחילו הקניות והפגנת כישורי המו"מ. בנות דודינו - ולא רק הן - ישבו על הריצפה בפינות שונות ומכרו חבילות של פטרוזיליה ,מנגולד וכרישה(בלשון העדה פרישי, פאזי ופראסה). מו"מ קולני סגר את המחיר בין חמש לשבע אגורות לחבילה(חמישה גרוש או שילינג כפי שעוד אמרו אז). מו"מ מוצלח חייב שליטה בערבית, ספניולית עברית ואידיש הרמת קול, פרצוף נעלב וחיוך רחב. אני בדר"כ התכווצתי ליד הסלים שבגיל מסויים עוד היו גבוהים ממני מפני הבושה של ויכוח על גרוש וחצי גרוש. עוד קנינו קרפיונים שנוקו בחופזה ,נעטפו בנייר עיתון ואבא עוד הצליח לקבל ביצי דגים (בוטרכו בלשונינו) כסימן של קרבה וכבוד. עוד ביקרנו גם בחנות הגבינות והדגים המלוחים של קנטי. היום היו קוראים לזה מעדניה. אז מכרו שם את הסחורה הכי זולה. בפתח החנות הזו כך למדתי צנעלאת הזכרונות של אבא וקנטי ישב סבי חיים ם תרבוש תורכי ומחרוזת וגלגל את השעות על כוס קהווה.
כעת, על פי המצב הכלכלי או שגררנו את הסלים הכבדים עד לקוו 5 וירדנו כ 800 מטר מהבית או שפשוט הלכנו ברגל כשעה עד הבית. בדרך חזרה כבר התכוננו לקבל את גערותיה של אמא על פריטים שנשכחו ,פריטים שמי צריך אותם וכמויות מופרזות שאין מה לעשות איתם. הכל באהבה גדולה.
נושא נכבד נוסף היה רכישת מקום בבית הכנסת. נושא טעון במיוחד. משהו עקרוני. וכידוע עקרונות זה מה שאבא מאד אהב. מה פתאום לשלם? יהודי יבוא ויתפלל. כך היה תמיד. אם אין מקום שיעמוד בחוץ. רוצה מקום שיבוא מוקדם - כמונו. כמובן שהיה גם ענין התשלום הלא מבוטל, אך לא רק. ברבות הימים הבנתי. הגאווה (בית כנסת של ס"ט-תים). איכות המקום כגובה התשלום ואת זה אי אפשר להסתיר עם תוספת לשמלה.
עוד משהו שאבא נהג לדאוג לו לפני החגים היה ענין הנעליים החדשות לילדים. היה מביא נעליים חדשות למדידה (קשרים עם הסנדלר בשוק מחנה יהודה) על פי טעמו. לאמא הייתה זכות וטו שנוצלה לא מעט וחסכה מאיתנו מידי פעם קיתונות של לעג.
בשנים הראשונות הלכנו לבית הכנסת ברחוב אוסישקין - מסורת עוד מהימים שגרנו ברחוב הטורים במחנה יהודה. אבא שלי, איש של עקרונות, לא הסכים לגישה של גבאי בית הכנסת באוסישקין שגרס שהילדים מפריעים ויש להרחיקם. ויכוח קולני בערב ראש השנה כשהייתי בן חמש כמדומני, סיים את הקריירה שלנו שם. כל עתיד, גם של בית כנסת הוא בילדים וזהו. עברנו להתפלל בבית הכנסת המתיבת"א הגדולה.
הדרך לבית הכנסת התנהלה בצעידה חרישית, ברכות חג שמח ורכילות מחנכת - זה פרופסור..וזה עשיר גדול תראה בכמה יקנה המצוות.
בדרך גם חודדו הכללים של מה מותר ומה אסור בבית הכנסת : רגל על רגל - אסור, לדבר בזמן התפילה - אסור (למבוגרים מותר קצת), "הנחת" סיום התפילה לילד יציאה אחרי "כתר" , אפשר לצאת לנוח בזמן קריאת התורה - אחרי שנים הסתבר שזה היה הטריק שלא לעלות לתורה כדי להמנע מתרומה כשהפרוטה אינה מצויה למעט בארועי אזכרות מיוחדים .
מסורת הייתה עמידה ליד הארון הפתוח בכל נידרי, לנשק הפרוכת, להושיט את ציצית הטלית ולא לגעת כדי לנשק.
סעודת ערב ראש השנה החגיגית זכורה לטוב והמסורת נמשכת עד היום גם בחלק של ה"ברכות" ובהזמנת חברים ומשפחה כמו שאמא תמיד אמרה "יש מספיק לכולם - אל תדאג".
יום כיפור זה כבר ענין אחר רציני במיוחד ולנו הצעירים מלווה בסוגיות "קשות" ובמבחנים לא פשוטים.
בראש כל הנושאים עמד ענין הצום. התחילה ההתמודדות הפנימית- נצום/לא נצום? כמה שעות נצום? חשיבות עליונה נודעה לברור עמדת החברים - אילן,יוסי גיורא ויואל (הבן של השכן) באשר לביצוע הצום. אם בכלל, כמה זמן וכמה זמן צמו בשנה שעברה.
מעמיק לא פחות היה הדיון מה מותר לעשות בזמן הצום שאינו פוגע בצום. טיפת מיים מרחיצת פנים שנחתה על השפתיים ולא נבלעה - נחשב או לא ? בכלל מותר לשטוף פנים?
על מדרגות הבית בחרל"פ 34 התנהלו הויכוחים הנוקבים לפגיעה בצום בשל גרעין אחד של חמניה וגם הנזק לבריאות הילדים מאי שתיית מים.
כשחזרנו לתפילת ערבית וכל נידרי בדקנו איש לחברו את צבע הלשון. מי שלשונו לבנה - לא צם.
במוצאי כיפור אחרי סעודה מפסקת שכללה את הלחם וזעתר כפתיחה (נמשך עד היום) , רוצים / לא רוצים מבקרים אצל הדודה סניורה והדוד מורנו מיוחס מקבלים הרצאות על חוכמתם ועל הקשר המשפחתי.
