יום שבת, 4 בספטמבר 2010

מרי אזרחי ?

משהו קורה.

משהו כאילו בלתי נמנע. אפשר לשמוע את גלגלי ההסטוריה נעים קדימה אל הבלתי נתפס.
הרחשים והבזז בסלוני יום שישי לא מתאפקים ונשמעים כבר בכל ערב, בכל הזדמנות.
הכתבות בטלוויזיה מתחילות לגעת. כל הזמן הן היו כאילו על יד לא ממש העיזו , מורא השלטון והפרנסה מחליש את הרוח. המפרשים לא ממש מתוחים. על יד.
יותר ויותר אנשים שדעתם ידועה מזמן ,משמיעים את קולם ברמהאלה לא הקולות שהתרגלנו לשמוע.
אלה לא הקולות שמטילים ספק בנאמנות ציבור שלם למדינה כיוון שאינם מקדשים אבנים ואדמה.
אלה לא הקולות של ציבור שאחת דתו - הלכה, זו או אחרת  ובנתיים עד שיבוא המשיח מזנב באושיות הדמוקרטיה.
אלה לא הקולות של אלה שנהרגים באהלה של תורה ועד שזה יקרה חיים על חשבון משלמי המיסים במדינת ישראל.
אלה כבר לא רק מילים.
השבוע הכריזו מספר אמנים שלא יופיעו בהיכל התרבות באריאל. בוווווום !!!

יריית פתיחה !
נדמה שלא נשמע קול כזה במדינת ישראל מאז הקמתה. קול קורא למעשה! קורא לעשות אבחנה בין סוגים של אזרחים. (למרות שכבר מדברים על "השטחים" ולא על אנשים. לא עברו מספר ימים ונשמעה הקריאה שלא לפעול על פי שעון החורף (של הציבור הדתי). עוד קול שקורא למעשה

ציבור גדול במדינה שהוא כנראה עדיין רוב ושאיבד מזמן את הנהגתו המתין לרגע כזה. לא רק מדברים. לא רק עומדים עם שלטים בצמתים. לא רק כנסי מחאה. לא רק עוד מילים יפות, דיונים על דמוקרטיה וניסיונות להתפשר. מ- ע -ש-י-ם!!

לא חייבים להסכים עם הצעד הזה. אך בפרוש צריך לברך על שינוי הדרך

והשילטון ? זה שמזמן מכר ערכים תמורת כיסאות ,שמוכן לאמץ כל אידיאולוגיה ולשלם כל מחיר ובלבד שיצלח את הקדנציה ,מה יש לו להגיד? "אנחנו לא נפרנס גופים שמפלים".
וכי אפשר לצפות משלטון במדינת ישראל של ימים אלה להתייחסות ערכית ? לאיזה איש רוח (מגוייס או לא) שיגיד דברי טעם ? כמו שאמר עיסא הספר מזבידאת - כולם חרא, הכל כסף.

השילטון מקווה שהכסף המוקצב למוסדות רוח ויצירה יהיה הניצרה.
השילטון הזה שמתקצב ישיבות של בטלנים, שמשלם קצבאות לאמהות שיעודם ללדת עוד ועוד נתמכי סעד .
זה שמפרנס אלפי עמותות שקר שיעודם העיקרי למצוץ בדרכים שונות את כספי משלמי המיסים לטובת ניתמכי הסעד שלו.
זה שלא מתקצב והורס באופן שיטתי את מערכת החינוך (החילונית).
זה שמתקצב ומתיר אפליה חד צדדית של השונה על ידי חרדים, דתיים אחרים וקיצונים ימניים מסוגים שונים. ניסיתם פעם לרכוש דירה בשכונה חרדית? ללכת בשכונות שלהם ? להיות הומו ? להביע דיעה ?
זה שמפחד לקבל אחריות בנושא החוקה.
זה שנימנע מלשלוח פלוגות מישיבות הסדר לבצע פעולה חוקית של השלטון - פינוי מאחזים- שלא לפגוע  חלילה ברגשותיהם (רק להם יש) ו/או למנוע מלחמת אחים ומתרץ ב "אל תהיה צודק, תהיה חכם " כשבשניהם הוא לא משהו.

זה שמספר לנו סיפורי אימה על הכור האירני בתקווה שיסיט אותנו מהדיונים האמיתיים על עתידינו, יעודינו ועל מחירי השלום שמוכנים לשלם.
השלטון הזה שהתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל וחוקיה , גם הוא, כמו הממסד הדתי ,מתעלם מחוקי מדינת ישראל ומקווה לבלום את הסחף באמצעות הפחד.
כמו שאמר מנהיגנו הדגול אנחנו לא מ-פ-ח-ד-י-ם.
על השילטון הזה, נטול הערכים, החרד לממש את תכליתו היחידה - שילטון - משפיעים בעזרת הפחד. ממש כמו אחינו הדוסים, הימנים הקיצונים ומטורפי הגבעות

ידע השילטון שיש ציבור רעשני ובעייתי לא פחות מקיצונים ימנים, משיחים ומחובשי כיפות מכל סוג, ציבור שמוכן להלחם על ערכיו, ציבור שגם לו יש אלוהים מקודש, ציבור שאינו מפחד, ציבור שגם לו יש משוגעים וצריך להקים עבורם בשב"כ את "המחלקה החילונית" ,ציבור שילך עד הסוף.

ידע השילטון,  יש משקל נגד. 
היגיע הזמן לאפליה מתקנת. הזמן להחזיר את הציונות השפויה למרכז הבמה.
יפנימו ניצלנו.
אם לא ? נצלינו.
והיו דברים מעולם.


יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

סיפורי ברווזים - דמיון ומציאות

אני לא מאמין !
פגשתי אותם ממש כמו פעם כשהייתי ברווז.
טוב ,כולם כבר יודעים שכשהייתי קטן הייתי ברווז. ולא סתם ברווז. מלך הברווזים! איך נעשיתי מלך? זה כבר סיפור אחר.


יצאתי לטייל עם מיה, יעלי , אורי , מיכלי ואבא דניקי . למי שלא מכיר, אלה בני משפחת בר.  הילדים ונכדים שלי.
בחרנו מסלול טיול פשוט בסביבות העיר. אף אחד לא שער מה עומד להתרחש.


הדרך התמשכה בינות לעצים עבותים ובמעלה ההר התלול ולבסוף הגענו לאגם גדול ממש קרוב. התארגנו לארוחת בוקר קלה על שפת האגם  והתכוננו להליכה ברגל. 
אבל איך אפשר ללכת בלי איזה קרטיב/ארטיק משהו טעים למסע? הכנסתי יד לכיס ואבוי - אין ארנק. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזו אכזבה נגרמה כשבישרתי לקטנים שיצטרכו לוותר על הקינוח. בכי גדול מילא את היער. רק אורי לא התרגש.  הוא היה אז קטן מידי ולא הבין על מה המהומה הגדולה.
קיבלתי שפע של עצות טובות ממיה ויעלי - איפה לחפש ומה לעשות כדי לפתור את הבעיה אך, לשווא. כלום לא עזר. נותרנו ללא קינוח והבכי פרץ מחדש.


בזמן שנשארתי לנקות את המקום החבורה התחילה כבר לצעוד ולמרות שכבר די התרחקה ממני יכולתי עדיין לשמוע את קולות הבכי. שוב חיפשתי את הארנק, הפכתי את התרמיל והכיסים אולי יתגלגלו כמה מטבעות אך לצערי לא נמצא דבר.


לפתע נדמה היה לי שאני שומע מישהו קורא בשמי. ככה בשקט. התקרבתי לשפת האגם בצעדים מהוססים. חשבתי שהקולות נשמעים מוכרים אך לא הייתי בטוח. עוד כמה צעדים ואני רואה לפתע ברווז יפהפה משייט לו בנינוחות בין השיחים. הי ! אני אומר לו . קראת לי ? הברווז סובב את ראשו לעברי הביט בי במבט מוזר ולחש : אתה לא מכיר אותי ? התבוננתי שוב והוא אמר: אני גרג הברווז המגרגר ואתה היית מלך הברווזים, נכון? 


וואו. אני נדהם ונזכר. גרג, הברווז המגרגר ניסה פעם לבלוע תפוח אדמה קצת יותר גדול ממה שיכול היה. התפוח נתקע בגרונו - לא לבלוע ולא להקיא. גרג התקשה לגעגע כדרך הברווזים והשמיע במקום זאת קולות גרגור מוזרים. הברווזים הצעירים ששיחקו אתו באגם לא הפסיקו לצחוק לשמע הגרגורים המוזרים ומאז דבק בו השם גרג המגרגר.
גרג לא יכול היה לאכול כיוון שבפה שלו היה תקוע לתפארת תפוח אדמה וזו כבר בעיה חמורה אמרו זיקני הברווזים.
חשבו והחליטו להביא את גרג למלך הברווזים כדי לשמוע בעצתו. הקשבתי רוב קשב לסיפור המעשה ואחרי שבדקתי את גרג המגרגר הודעתי : כל שבט הברווזים יתגייס לדגדג את גרג המגרגר דגדוגים ארוכים עד שהצחוק שיתגלגל מגרונו ידחוף את תפוח האדמה החוצה והוא שוב יוכל לזלול את הדגיגים שכה אהב.


וכך היה. גרג הניף את כנפיו לאויר וכל הברווזים על פי התור דגדגו אותו. בתחילה נתקע הצחוק בגרונו, גופו היטלטל בחוזקה, פניו האדימו כעגבנייה מהמאמץ עד שלבסוף התפוח נפלט מגרונו וטס כמו טיל לעברו השני של האגם. 


נכון, אמרתי לגרג. אני זוכר איך כמעט התפקעת מצחוק עד שנפלט התפוח. 
אהה, אני אסיר תודה על הרעיון הנפלא שלך. במקרה שמעתי שיש בעיה עם הקינוח. הנחתי כאן על הגדה שקית קטנה עם כסף שאספתי בקרקעית האגם ואתה, לך וקנה את הקינוח המובטח. בעודו מדבר, התקרבו כמה אנשים לעברי וגרג צלל מיד ונעלם בעומק האגם. 


כשחזרו לא הבינו מאיפה הגיעו הקינוחים. סבא מאיפה זה היגיע פתאום ? סיפרתי להם את כל מה שקרה. אני לא מאמינה אמרה מיה ורצה לשאול את אמה אם באמת.... ברור, הרי את יודעת שסבא היה ברווז כשהיה קטן, אמרה מיכלי. מיה לא יכולה הייתה להתכחש לקינוחים שהגיעו באופן מסתורי והסתערה על הגלידה בחיוך גדול.


מאז מידי פעם כשיצרם מתגבר במיוחד מבקשים ממני לקרוא לברווזים כדי שיפתרו לנו בעיות שונות ואני נענה בשמחה. וגרג ? כשממש מוכרחים הוא מגיע.


Tilden Park,  Berkely Ca 2009

יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

רגעים שנצרבו

חלף כבר די הרבה זמן מאז שנסעו.  
הזמן לא עמד מלכת- אלון נסע לפסטיבל מוסיקה בחו"ל חזר בשלום עם רעיונות חדשים. דבורה עברה ניתוח- התחלה של דרך חדשה. יוני בתקופה של התלבטויות ואני לומד להשיט 420 עןשה יין ומתארגן לסקי.


המולת הפעילות הזו אינה מחפה על השקט שהשתרר בבית. מתוך השקט היחסי מהדהדים הקולות ונצפים חזיונות נפלאים שאפשר להתענג עליהם שוב ושוב ופועלים מחד כאלטרנטור למצברים ומאידך מכרסמים בפתיל הסבלנות ומעצימים את הגעגועים.


הצצה לחלק מהחוויות שעברנו ביחד אפשר לראות בתמונות והסרטונים

  • המפגש בשדה התעופה (יכול להיות שלא צילמתי ? ) , שעות ראשונות ביחד.









  • המחנה : אכלו, שתו, יצרו זחלו במעבר הסודי ומיה הוסיפה כמובן תחנת מנוחה בסוף המעבר.
הוסף כיתוב



  • ערב שבועות בפורום מורחב אך לא מושלם - יוני היה עדיין בהודו/ניו זילנד.

  • השכמות : בכל בוקר ברגע שאני נכנסת לחדר הילדים  אורי מתיישב, נעמד ומושיט ידיים. אחרי שאני מקווצ' (בא מגיבטצ' ?) אותו חיבוקים ונישוקים, אורי מסביר לי בתנועות גוף חד משמעיות  - יעלי.אני מוריד אותו למיטה שלה. מי שלא ראה אותה ואותו מתלטפים בבוקר לא ראה אהבה טהורה. מידי פעם אורי מטפס למיטה של מיה שמעניקה לו ליטופים תוך כדי נמנום.


  • ארוחות הבוקר: אחרי ההשכמה קמים שני השובבים להאכיל את קיצ'י החתולה (שוב במלעיל - בירושלים לא היו חתולים רק חתולות) ובסיום הטקס יעלי מודיעה: "כעת בוא נאכיל את עצמינו". הכוונה ל "קופלקס" (קורנפלקס) בחלב במרפסת, יעלי מביאה מצרכים ומוזגת, אורי יושב עלי ומספרים סיפור, מאכילים ציפורים, מתפעלים מאוטובוס או הליקופטר חולף וקצת קונצים. מיה? בדר"כ עוד ישנה.





שומעים גם את ציוץ הציפורים 






  • לקחת את אורי כל בוקר לגן. איזה ברנש!
    בבית מנפנף לשלום לכל החמולה וכשיוצאים החוצה נופל לו האסימון. מתבכיין קצת ולפעמים סתם עושה פרצוף. כשכבר רתמתי אותו לכיסא באוטו, אין עליו, מחייך. בכניסה לגן קצת מהסס. הגישה שלו תלויה גם במה קורה סביבו. אם אחת הגננות/מטפלות מסתערות עליו העניין סגור. אחרת, עומד מבויש משהו ככה עם הראש מעט מושפל והעיניים מציצות מתחת לגבות כדי לא להחמיץ, עד שמחליט להשתלב. כשאני נפרד ממנו לפעמים מואיל בטובו לנפנף לשלום ולפעמים מתעלם כאילו אומר "תעשה מה שאתה רוצה - לא מעניין אותי" ולפעמים כמו בסרטון.




  • לקחת (מדי פעם) את מיה לגן - חוויה מסוג אחר. השיחה קולחת בנושאים שונים שמטרידים אותה, משהו ששמעה אתמול, עניין שאינו בטוחה בו ורוצה לברר ולפעמים מה שסבא "טוחן" - העשרה. תמיד תענוג !
  • ההתרגשות של שרון הגננת בפרידה מאורי. דמעות. מי חשב ש"זינה" הקשוחה יכולה כך להתרגש. נכנעה ללא תנאי לקסמו של אורי. גם אני. (נעלמו התמונות והסרטים)

  • משתעשעים בחצר - מראות וקולות.





  • סיפורים. שבוע הספר, הזדמנות נוספת לרכוש ספרים. כהרגלי אני מחפש ספרים "מעשירים". מן קטע כזה שלא לקנות ספרים "סתם". טוב שיש מי שמביא גם כאלה.הקראתי המון סיפורים למיה מתוך חכמות שלמה המלך ואגדות לילדים חכמים. שוב ושוב נהניתי מכושר הריכוז שלה, השאלות , ההבנה והעניין שלה בדברים. לא עבר הרבה זמן וגם אורי ויעלי הצטרפו ל "ישיבה". הוספתי לרפרטואר ספרים נוספים. הנאה צרופה.
  • אלון ויוני הדודים - מרגש וממלא אותי בגאווה לראות את שני הענקים האלה מתענגים עם הפצפונים .  













    • ערב שבת בפורום כמעט מושלם - יוני חזר דני נסע.  כמעט שנה מאז שהמשפחה הגרעינית בפורום מלא.
    • בבית אבי כאשר מישהו היה חסר בשולחן ארוחת ערב שבת נהגנו  לומר בלשון העדה כמובן, (שם האדם החסר)   ke no sea falta di כלומר שלא יפקד מקומו של...הפעם לא צריך הייתי לומר את זה בליבי.
    • אורי מסתפר פעם ראשונה

              אפשר לראות שלא היפריע לו לטחון תוך כדי...





    כמו שאומרים אצלנו בעדה :los hijos de mis hijos son dos veces mis hijos כלומר
    הילדים של הילדים שלי הם פעמיים הילדים שלי.
    סיבה טובה שיככבו כאן

      יום שבת, 14 באוגוסט 2010

      ביקור מולדת 18/5/2010 -13/07/2010

      מיכלי, דני והנכדים באו לחופשת מולדת. דני, בקושי ל 10 ימים וטס חזרה לסיאטל להתמחוּת במיקרוסופטמיכלי והנכדים גרו אצלנו כחודשיים.

      בימים אלה כשרוצים להגיד נפלא/מוצלח/טעים/יפה/בלתי רגיל וכו' אומרים חבל על הזמן -חבל"ז -מאד תמציתי.
       פעם  אמרו אין מה לומר/אין לי מילים/קצרה היריעה (תמיד יש מקום) - לא פחות תמציתי.

      יש מה לומר.
      נפלא, מרגש , מקרב, מטעין מצברים, כיף מיוחד במינו , משמח ,טעם של עוד, מבדר, מחכים ,נתינה, קבלה - אושר גדול

      יש מה לומר.
      פגישה מחודשת עם אהובים רחוקים מנערת.
      הסתערנו על החצר במרץ רב. הוספנו לחצר אמצעי בילוי בריכות שכשוך לימים חמים, "ארונות וכלי מטבח", סוס נדנדה, סתם נדנדה  ואת המחנה. לא סתם מחנה ,כזה שהוגים אותו במלעיל. את האוהל, ארגז תחפושות ועוד כמה הפתעות שמרנו  לשלבים מתקדמים - לחידוש הריגוש.
      במרץ רב ביצענו פעילויות ניקיון, סידור החצר האחורית, גיזום שיחים, סילוק מפגעים והתקנת אמצעי בטיחות (גדר רשת לדוגמה, והכל בהוראת הממונָה על הבטיחות).
      גדר הרשת אמורה הייתה להיבנות לפני שש שנים כשמיה נולדה אך מיה כמו מיה לא ממש מתעניינת בחיים "על הקצה". אבל חשדנו ביעלי ואורי - סיפור אחר.
      מי שהצדיק את הממונָה היה דני שנוהג להתהלך במרץ רב בעת שהוא מנהל שיחות טלפון. באחת מהן, נמרצת במיוחד, מצא את עצמו תלוי על הגדר שמנעה פגישה אלימה עם המדרכה.                                                          

      תקופה מופלאה. חשתי מלא התלהבות ונכונות מתרגש מכל פעולה משותפת וניתרם מכל "חוכמה" של הנכדים (סם הנעורים ?). היו המון רגעים מיוחדים שנגעו בי. 


      על קצה המזלג

      חבל שנגמר .
      אבל כמו שלמדנו חובה ליהנות ממה שיש ולהתעסק פחות במה שחסר!! (הרבה פעמים דנתי עם מיה על סוגיית הסל ריק )
      כשמיכלי והנכדים גרו קרוב, ממש קרוב אמרתי, איזה מזל - זכינו לגור קרוב לילדים והנכדים.
      כעת כשהם רחוקים כל כך אני אומר איזה מזל - הזדמנות לגור עם הנכדים ביחד תקופות משמעותיות (גם בחו"ל)
        
       מצד שני , היגיע הזמן - הפרידה הארוכה מדני הייתה יותר מידי לכל המשפחה. אפילו אורי שחשבתי לתומי "מה בגילו הוא כבר זוכר אחרי תקופה ארוכה" ברגע שהתחיל קצת לדבר קרא לכל בחור קרח - אבא.

      אז כמו שאומרים אצלינו בעדה :
      Esta visita ke tenga ermanos (לביקור הזה שיהיו אחים) או בספרדית תקנית 
      Esta visita será hermanos

      יום שבת, 7 באוגוסט 2010

      למה ? למי ? על מה ?


      מה פתאום?
      מה פתאום יושב בן אדם רציני (?) הצועד בבטחה אל החצי השני של חייו לפרסם את הגיגיו השונים?

      אם נתעלם לרגע מכך שבכל יהודי שני מסתתר סופר (סתם) וגם מכך שכל ישראלי מצוי חושב שמה שיש לו לספר מעניין את החבר'ה (רצים לספר...) , עוד הרבה לפני שהגדיר מי אלה החבר'ה אז לא, לא נתעלם. אלה סיבות טובות כשלעצמן.

      סיבה נוספת מסתתרת בפתיח לעיל. החצי השני וכו'.

      בן אדם צריך לפעמים שיגידו לו. לכל אחד יש מי שאומר לו (?).
      במקרה שלי ,גם הבת שלי.
      יום אחד ללא התראה מוקדמת הפטירה "למה שלא תכתוב גם אתה בלוג ? תנחיל קצת לנכדים (הילדים שלה) אני יודעת שיש לך מה לספר להם....".
      מאז אותו ארוע מכונן הענין מעסיק אותי. שיחקתי כמה חודשים על זמן בתקווה שהרעיון ישקע ויתפוגג אי שם בנבכי הזכרון אבל זה לא קרה.
      התעסקתי כמה שבועות בלימוד כלים (ענינים טכניים תמיד יותר קלים), חיפוש גאדג'טים ובקריאת בלוגים.
      לבסוף יצרתי את הקלף עליו יעלו המגילות.

      אז מי בחבר'ה (למי ) ?
      הנכדים למשפחת בר - מיה, יעלי ואורי (בנתיים)

      כרגע ובשנים הקרובות יהיו רוב הזמן מאד רחוקים, שותפים להרפתקת החיים של הוריהם בארה"ב.

      הילדים שלי - מיכלי, אלון ויונתן. גדולים ככל שיהיו אולי ימצאו משהו בלהג הצפוי.

      נכדים בפוטנציה - כשיגיעו יתייגעו על כתבי סבא שלהם.

      אשתי, דבורה? לא בטוח שיהיה לה חשק גם לשמוע אותי וגם לקרוא.

      חברים שאולי יגלו עניין.

      על מה ? לא הוחלט עדיין.

      הרשימה הזו כבר מסתובבת כטיוטא הרבה זמן. היגיע הזמן.